מבוא :
מאמר זה עוסק בהשלכות הסוציולוגיות, משפחתיות ורגשיות שיש לירושה, בעיקר כאשר המוריש כותב צוואה ובוחר לסטות מהנורמות המקובלות והבאות לידי ביטוי בחוק הירושה. נישול יורשים בצוואה היא סוג של סנקציה כלכלית. המוריש בוחר שלא להעביר את הרכוש ליורשים החוקיים שלו. בנוסף לסנקציות הכלכליות יש השלכות נוספות בהן נדון.
דיני הירושה עוסקים באופן העברת הרכוש במשפחה. לרכוש במשפחה יש עוצמה רבה והעברתו יכולה לסמל קשת רחבה של מסרים, החל מאהבה ושייכות ועד להרחקה והיררכיה. להחלטות הנוגעות לרכוש במשפחה יש השפעה מכרעת על רווחתם של בני המשפחה, על מערכות יחסים בתוך המשפחה ועל מקומם בחברה של יחידים במשפחה. נתיב חייו של אדם הוא תוצר של הרקע המשפחתי אליו נולד וההזדמנויות שהמשפחה מספקת לו. העברת רכוש משפחתי הוא מקור כוח ומהווה חלק גדול ממיקומו של הפרט בסביבה הסוציואקונומית בחברה .החלטות ירושה משפיעות גם על תחושת הזהות של היורשים, השייכות והשורשיות.
מחקרים סוציולוגיים מראים כי מצווים רואים עצמם מחויבים ליורשיהם, ומכירים בהשפעה שתהיה לבחירותיהם על בני משפחותיהם ונישול נחשב כסטייה מנורמות חברתיות סוציאליות משפחתיות. העברת רכוש משפחתי הוא כלי להעברת כוח ועושר ויוצר הצהרות לגבי שייכות משפחתית ומערכות יחסים. לכל אלה ,השפעה מכרעת על בני המשפחה, הן במובן החברתי הרחב והן במערכות היחסים הקרובות בקרב המשפחה. קרובים שנושלו יפגעו כלכלית, חברתית ובנוסף תיפגע תחושת הזהות והשורשיות שלהם. העברות רכוש במשפחה מתקשרות למעשה למסר בין הנותן למקבל, מסר שיכול לתקשר מעמד במשפחה , דעה לגבי מערכות היחסים , הצהרות לגבי שייכות משפחתית, או שיפוטיות לגבי התנהגות. [1]
חופש הציווי, מעמדו במשפט והרציונליזם שלו:
המשפט המודרני בישראל :
דיני הירושה בישראל מאפשרים לפרט חופש ציווי מלא, כך שמוריש יכול להוריש כראות עיניו לבני משפחתו או לזרים, וכן להדיר או לנשל בני משפחה ככל שיחפוץ. חופש הציווי הוא ערך מרכזי וחשוב במשפט, נאמר עליו, "עיקר העיקרים… יסוד כל היסודות שבתורת הצוואות".[2] בשונה מחוזה, צוואה היא פעולה חד צדדית , המצווה מגבש אותה בחייו ורשאי לשנות אותה בכל עת עד לרגע בו היא משתכללת, זהו רגע המוות. וכפי שאמר השופט מלץ בפס"ד אנגלמן נ' קליין.[3]: "מוסד הצוואה כולו בנוי על עקרון של כיבוד רצון המצווה: ברצותו מוריש וברצותו מנשל: בניגוד לדיני חוזים, מדובר כאן ברצון חד צדדי, שאיננו מושפע כלל מרצונם או ממאווייהם של יורשים בכוח".
ישנן שתי דרכים להוריש רכוש, ע"י צוואה המשקפת את הרצון הפרטי של המצווה, או כאשר אדם לא הותיר צוואה או שהצוואה אינה תקפה, החוק מחלק את הרכוש על פי כללי ירושה על פי דין. בעוד שחופש הציווי מייצג את הרצון האינדיבידואלי הפרטי של המוריש, כללי ירושה על פי דין מייצגים את הרצון של רוב המצווים הפוטנציאליים ואת האופן בו היום בוחרים להגשים את חלוקת רכושם לאחר מותם. הצוואה היא ביטוי לאומד דעת יחיד והוא אומד דעתו של המצווה, ויכול שיהיה קפריזי ואבסורד ככל העולה על רוחו. זכותו של המצווה לפזר אתככל שיחפוץ, להוריש למי ולנשל את מי, וקפריזיות זו תוגבל רק ע"י הוראות בלתי חוקיות, או הנוגדות את תקנת הציבור, או ע"י מזונות מן העיזבון.
המשפט העברי :
גם המשפט העברי, מכיר במרכזיותו של חופש הציווי.[4] הדרת יורשים טבעיים בהלכה היהודית, אפשרית ותקפה, אולם מלווה בגנאי למוריש, כמעשה לא ראוי והבעת תרעומת , בבחינת, " מה שעשה עשוי, אולם אין רוח חכמים נוחה הימנו". כלומר, הגם שהדרה תקפה מבחינה קניינית, היא אינה ראויה מבחינה מוסרית. ההלכה מגדילה לעשות בקבעה, כי דעת חכמים רואה גם הדרת בן רע לטובת בן טוב בבחינת פסול מוסרי. גם בן שקילל את אביו ואף בן שקרא לאביו "ממזר", אין להדירו ואף לא להמעיט בחלקו. כלומר הגנאי תקף גם להדרה חלקית. אחד הנימוקים המעניינים הוא שאין לדעת אם לא יצא ממנו צאצא טוב והשני הוא כי הדרה גורמת להפליה ולקנאה שתוצאותיה יכולות להיות חמורות והרות גורל, כדוגמת מקרה יוסף ואחיו, שם מייחסים את הירידה של אבותינו למצריים כתוצאה של הדרת יורשים, ובציטוט מהתלמוד: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו –נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים."
עקרון ההמשכיות בדיני הירושה[5] :
התמותה היא חלק בלתי נפרד מעולמנו, בזמן שבני האדם הם בני תמותה, העולם הוא נצחי. הפער בין השניים הוא מאיים ועלול ליצור תחושה של חוסר משמעות קיומית. אחת הדרכים להתמודד עם איום זה היא ליצור מנגנוני המשכיות שיאפשרו לנו להשפיע על העולם הנצחי גם לאחר המוות. בצד שני של החבל הקיומי, נמצא הצורך בשורשים. אדם צריך להתחבר לעולם שהיה קיים טרם לידתו. אחת הדרכים העיקריות למצוא את זהותנו בבליל הזהויות והתרבויות היא דרך החיבור לשורשיות המשפחתית. שני האלמנטים, הצורך בהמשכיות לאחר המוות והצורך להיאחז בשורשים, הם אלמנטים המצויים ביחסי גומלין ומשלימים אחד את השני.
ירושה היא אחד הכלים לייצר המשכיות והמטרה של דיני הירושה כמנגנון להעברת רכוש בין דורות היא מטרה המושרשת בכל שיטות המשפט. גישה הרואה במוסד הירושה כמוסד המסדיר מטרה זו, רואה באופן הוליסטי את האינטרסים של המוריש לצד היורש.למרות שירושה היא אקט של העברת רכוש ללא קבלת תמורה, ניתן לראותה כמגשימה עבור המוריש את תחושת ההמשכיות ומאפשרת העברת הרכוש ליורש יחד עם אינסנטיב לגבי רצונו ואופיו של המוריש, וכן יוצרת מחויבות להוקיר, לזכור ולכבד. ובכך חש המוריש כי הוא משפיע על העולם לאחר המוות.
דרך אותו רציונל של שייכות ,ניתן לראות את תחושת השייכות של היורש למשפחתו. מכיוון שרכוש הוא בעל פוטנציאל לייצר זהות, קשרים והמשכיות, היורש מייצר ציפיות. הירושה עבורו אומרת משהו לגבי הזהות העצמית, הקשר למשפחה ומערכת היחסים עם המוריש. ולכן פעולה חד צדדית של נישול היא בעלת השלכות קשות על היורש והחיבור המנטאלי שלו לשורשים.[6]מתוך כך, ניתן לראות את מערכת היחסים המשפחתית ככזו המחברת אותנו לעולם, החל מההורה המטפל בצאצאיו מול הילד המטפל בהוריו, דרך השייכות להורים מול החיבור לילדים ועד להגדרה של זהות הפרט באמצעות המשפחה. הדדיות זו אינה מתיישבת עם חופש הציווי כפעולה חד צדדית. הדדיות זו מתחילה עם לידתנו ונמשכת גם לאחר מותנו.
נישול או הדרת יורשים:
חוק הירושה אינו דן במפורש בנישול או בהדרת יורשים, אך כוחו של המוריש לשלול מיורש על-פי דין את חלקו, כולו או מקצתו, נלמד מהוראות סעיפים 1 ו-2 לחוק. סעיף 1 קובע, כי: במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". ואילו סעיף 2 מורה, כי: "היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה".[7] כלומר זכות היורש על פי דין נסוגה רק אם הדבר מתבקש מהצוואה. אם המוריש ציווה את רכושו למי שאינו יורש עפ"י דין, או אם הגדיל את חלקו של אחד היורשים האחרים , יש בכך משום נישול זכויות של יורשים חוקיים, ואולם אין בכך כדי להדירם מכל זכות לרשת בעיזבון חלק שלא נכלל בצוואה, או כזה שהסתלק ממנו הזוכה.
נישול והדרה אינם אחד, בראשון כאמורמנשלהמוריש את היורשים החוקיים מזכויותיהם על פי דין ואולם אינו מדיר אותם מכל זכות לרשת. בשני, האיסור לרשת הוא מוחלט וחל על כל חלק בעיזבון, גם כזה שנשכח בירושה וגם כזה שהסתלק ממנו הזוכה ולכן יורש שהודר אינו יכול לחזור למעגל היורשים כפי שיכול לעשות יורש שנושל. על מנת שהדרה תהיה תקפה ותמנע מיורש זכות לחזור למעגל היורשים, מוטל על המוריש להורות בצוואתו, בלשון מפורשת, על הדרתו של היורש.[8]
בהמ"ש עמד על ההשלכות שיש להדרת יורשים על מצבם, בע"א כלפה נ' גולד[9], אמר השופט מלץ, שההשלכות של ההדרה הן קשות, לא רק בהיבט הכלכלי אלא גם בהיבט של פגיעה ברגשות ויצירת שנאה בין אחים, יחד עם זאת אי מוסריותה אינה מספיקה על מנת לשלול את חוקיותה.
"אין חולק על כך, שכתוצאה מהדרת אחד מהילדים מצוואה, לא זו בלבד שהוא נותר לגורלו בלא תמיכה כלכלית, אלא שבנוסף לכך עלולים להיווצר או להיות מונצחים רגשות קנאה ואף שנאה בין אחים. במקרים רבים ההדרה היא תוצאה מסובכת של מערכת יחסים עכורה בין הורה לילדו. האחריות לכך יכולה להיות בהורה המדיר או בילד המודר. בדרך כלל יש לכל אחד מהצדדים חלק בה. ועדיין, הדרה כשלעצמה איננה בלתי חוקית או בלתי אפשרית. גם אם ננסה לשפוט אותה על-פי קוד מוסרי זה או אחר, ונאמר כי בנסיבות אלה או אחרות ההדרה היא בלתי מוסרית – בכך אין די".
השופט מצא[10] מחזק גישה זו ומצדיק את התניית ההדרה בכך שתיעשה באופן מפורש ולא משתמע וזאת בשל הפגיעה המיוחדת , הרגשית והמוסרית ביורש.
סיכום:
חופש הציווי הוא ערך מרכזי וחשוב בדיני הירושה, כך גם הרציונלים בעד קיומו. יחד עם זאת, התמקדות בחופש הציווי בעייתית ויוצרת עלויות ומתנגשת עם אינטרסים חשובים אחרים. אין המוריש חי בחלל ריק, ישנם אינטרסים נוספים המתנגשים עם חופש הציווי שלה, חלקם אף אינטרסים משניים שלה עצמה. ערך המשפחה , והעברת רכוש באמצעותו. המוריש אינו מפנים את כלל השיקולים בקבלת ההחלטות הנוגעות לצוואה ,זאת בשל הטיות הנובעות מהמוות ובשל היותנו בני אדם אנושיים. חשוב להגן על חופש הציווי , ולצד הגנה זו, או לעיתים בשמה, חשוב ליצור מבנים המכוונים את המצווה לערוך תהליך קבלת החלטות מיטבי, כזה המכוון אותה למפות את האלטרנטיבות ולהעריך את הרווח הצפוי מכל אלטרנטיבה.. קיומם של מבנים אלה עשוי להקטין את היקפם של נישול והדרת יורשים במשפחה. ובסופם של דברים, חשוב לזכור כי למצווה אחריות על ילדיו, על יצירת מערכות היחסים עימם, על העברת המורשת והחזון, בבחינת, "והגדת לבנך…"[11]
[1] deliberative accountability rules ,Shelly Kreiczer-Levy University of Michigan Journal of Law Reform 45 U. Mich. J.L. Reform 937
[2] ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מז. (1993) 785 (4)., צוטט ע"י קרינשטיין: על ירושות ומשפחות בראי ההלכה: הסדרי הורשות והדרות בדין העברי., רונן קריטנשטיין ., משפט ואדם- משפט ועסקים יד, תשע"ב, (ספטמבר 2012), 441-489.
[3] צוטט ע"י א' ברק, שם., ע"מ 53
[4] על ירושות ומשפחות בראי ההלכה: הסדרי הורשות והדרות בדין העברי., רונן קריטנשטיין ., משפט ואדם- משפט ועסקים יד, תשע"ב, (ספטמבר 2012), 441-489.
[5] Inheritance Legal Systems and the Intergenerational Bond , Kreiczer-Levy, Shelly, Real Property, Trust and Estate Law Journal. Vol 36 .no. 3. 2012
[6] שם.,
[7] רעא 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו , נג (3) 97 ע"מ 114
[8] שם., ע"מ 113
[9] אוזכר שם., ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד, פ"ד מח(1) 22
[10] שם.,
[11] שמות יג' 8